חיוב עפ"י פק הנזיקין מקום שנפגע נהג אופנוע ללא כיסוי בטוחי תקף כחוק וכן מתן תותב

פתח דבר

1.         התובע 1, אברהם שליסל יליד 13.2.1966 (להלן-התובע), נפגע בתאונת דרכים ביום 12.9.03 (להלן-התאונה) עת רכב על גבי אופנועו בכביש מס' 444, בדרכו חזרה מעבודתו. במהלך רכיבתו על האופנוע, התנגש התובע ברכב מסוג טויוטה שהיה נהוג בידי אלנסארה אנואר, הנתבע 1 (להלן-הנתבע). בזמן התאונה, השימוש באופנוע לא היה מבוטח בפוליסת ביטוח חובה הנדרשת לפי חוק, בעוד שהשימוש ברכב שהיה נהוג בידי הנתבע היה מבוטח כדין אצל הנתבעת 2, הדר חברה לביטוח בע"מ (להלן-הנתבעת).

התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה.

2.         זוהי תביעת התובע לחייב את הנתבעים בפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה וכן תביעת התובעת 2, ירדן שליסל- רעיית התובע (להלן- התובעת), לחייב את הנתבעים בפיצויים בגין ההפסדים הממוניים שנגרמו לה בעקבות פגיעת התובע בתאונה. בהעדר ביטוח חובה תקף בזמן התאונה לשימוש באופנוע, נשללה זכאותו של התובע לתבוע את נזקיו מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן-חוק הפלת"ד ) (ר': סעיף 7(5) לחוק הפלת"ד ) ולכן הוגשה התביעה על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש](להלן-פקודת הנזיקין).

3.         בגין התאונה, הועמד הנתבע לדין פלילי בבית המשפט לתעבורה בפתח תקווה והורשע ביום 19.4.05 בעבירות הבאות: פניה שלא בבטחה, נהיגה בקלות ראש, גרימת תאונה וחבלה של ממש (עבירות לפי פקודת התעבורה והתקנות שמכוחה). בהכרעת הדין (תיק תד 2560/03), מפי סגנית הנשיא השופטת וישקין, נקבע כממצא עובדתי, כי התאונה אירעה בכביש מס'  444 עת שהנתבע פנה עם הרכב שמאלה במטרה להשלים פניית פרסה לכיוון הישוב הבדואי הסמוך. נקבע כי ביצוע הפנייה שמאלה נעשה במקום בו מצוי קו הפרדה רצוף במרכז הכביש, במקום חשוך, ומבלי שנקט באמצעים להשלמת הפנייה בבטחה. כתוצאה מהפניה, חסם הנתבע את נתיב ההתקדמות של התובע, דבר שהביא להתנגשות האופנוע ברכב. עוד נקבע כי לא נמצאה כל רשלנות תורמת בנהיגת התובע, שכן האירוע לא התרחש בצומת ולכן לא היה מחובתו לצפות פנייה של הנתבע (להלן-פסק הדין בהליך הפלילי). כעולה מדברי התובע בתצהיר עדותו הראשית , ערעור הנתבע על הכרעת הדין נדחה.

4.         בהחלטה בקדם המשפט ביום 26.12.05 נקבע כי ממצאיו של פסק הדין בהליך הפלילי יהיו קבילים גם בהליך זה, כראיה לכאורה לאחריות הנתבעים לאירוע התאונה (ר' סעיף 42א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971).

5.         הנתבעת שלחה הודעת ג' למדינת ישראל, מחלקת עבודות ציבוריות. בהחלטתי מיום 22.3.06 (בבש"א 16767/05) קיבלתי בקשת התובעים למחיקת הודעת צד ג' על הסף. הנתבעת ערערה על ההחלטה לבית המשפט העליון והערעור נדחה.

פסק דין זה יעסוק, איפוא, בבירור והכרעה במחלוקות בין התובעים לנתבעים בלבד.

6.         אין מחלוקת כי התובע נהג באופנוע ללא כיסוי ביטוחי כנדרש בפקודת ביטוח רכב מנועי. הצדדים חלוקים  בשאלת קיומה של עילת תביעה מכוח פקודת הנזיקין, בשאלה האם יש מקום לייחס לתובע רשלנות תורמת לאירוע התאונה וכן גבי גובה הנזק.

טענת הנתבעת להעדר עילת תביעה

7.         בא כוח הנתבעת טען בסיכומים כי מחמת עקרון "ייחוד העילה" הקבוע בסעיף 8 לחוק הפלת"ד, מנועים התובעים מלתבוע את הנתבעים מכוח פקודת הנזיקין ועל כן דין התביעה להידחות; לשיטת בא כוח הנתבעת, בנסיבות העניין, התאונה עונה על הגדרות "תאונת דרכים" לפי חוק הפלת"ד ולכן, לכאורה, קיימת לתובע עילת תביעה על פי החוק, אולם, בהעדר ביטוח חובה תקף בזמן התאונה לשימוש באופנוע, נשללה זכאותו, מבחינה דיונית, לתבוע את נזקיו מכוח החוק (סעיף 7(5) לחוק הפלת"ד ) ולאור הוראת סעיף 8(ג) לאותו חוק, אין הוא זכאי לתבוע את הנתבעים או מי מהם מכוח פקודת הנזיקין. 

בתשובתם לסיכומי הנתבעת טוענים התובעים כי אין עקרון ייחוד העילה הקבוע בסעיף 8 לחוק הפלת"ד או הוראת דין אחרת המונעת מהתובעים זכות תביעה מכוח פקודת הנזיקין כלפי הנתבעים וכי הפרשנות המוצעת על ידי האחרונים מנוגדת ללשון חוק הפלת"ד  ולמטרת חקיקת סעיף 8(ג) לאותו חוק.

8.         בטרם אדון בטענה זו לגופה, אציין כי יש טעם בתרעומת שפורטה ע"י ב"כ התובעים גבי המועד להעלאתה בשלב הסיכומים וכי אם נטענה ברצינות ראוי היה לבררה כטענת סף. אמנם נכון כי בא כוח הנתבעת העלה טענה משפטית זו בכתב ההגנה אולם בחר לנהל את התיק לגופו בהתעלם ממנה. משהועלתה הטענה אני חייבת לדון בה, אולם הדבר ימצא ביטוי בהוצאות המשפט.

עקרון ייחוד העילה אינו שולל את זכותם של התובעים לתבוע את הנתבעים בגין נזקיהם מהתאונה על פי דיני הנזיקין הרגילים;

9.         חוק הפלת"ד (בסעיף 7(5)) שולל מנהג חסר ביטוח תקף לשימוש ברכב בו נהג בעת תאונת דרכים (העונה על הגדרות המונח "תאונת דרכים" בחוק הפלת"ד), את זכותו לתבוע את נזקיו מאותה תאונה על פי חוק הפלת"ד. חוק הפלת"ד מקנה לנהג שאירעה לו תאונה בעת שנהג ברכב שבבעלותו (או עשה בו שימוש העונה על הגדרת "שימוש" בסעיף ההגדרות בחוק הפלת"ד) זכות לתבוע פיצוי על נזקיו מאותה תאונה כלפי המבטח של רכבו, באם ביטח את השימוש בו בפוליסת ביטוח חובה תקף בעת אותה תאונה. משאותו נהג לא ביטח את השימוש ברכבו בפוליסה כזו, נשללת זכאותו לתבוע את נזקיו מהתאונה מכוח החוק  (סעיף 7(5) לחוק הפלת"ד). בענייננו, בהעדר פוליסת ביטוח חובה תקפה ביום התאונה ובהעדר הוראה אחרת בחוק הפלת"ד  המחריגה את התובע מתחולת סעיף 7(5) או הוראה המקנה לו זכות תביעה נגד קרנית, אין לתובעים עילת תביעת על פי חוק הפלת"ד. במילים אחרות, אין לתובעים ממי לתבוע פיצויים בגין נזקיהם מהתאונה על פי חוק הפלת"ד. משמע, התובעים אינם יכולים "ליהנות" מההסדר המיוחד שנקבע בחוק זה.

העדר זכאות לתבוע לפי חוק הפלת"ד אינו שולל את זכותם של התובעים לתבוע את נהג הרכב האחר המעורב בתאונה מכוח פקודת הנזיקין; אם התובע היה מבטח את השימוש באופנועו בפוליסת ביטוח חובה תקפה ביום התאונה, הוא היה נהנה ממנגנון התביעה "המהיר" בחוק הפלת"ד, דהיינו תביעת המבטח את השימוש ברכב ללא צורך בהוכחת אשם, ועל פי סעיף 8(א) לאותו חוק-עקרון ייחוד העילה- נשללת זכותו לתבוע צדדים נוספים בעילות נזיקיות על פי דיני הנזיקין הכלליים. סעיף 8(ג) לחוק הפלת"ד, מהווה חריג להסדר האמור; נקבעה בו זכותם לתבוע במסגרת דיני הנזיקין הכלליים של אלה שאין להם זכות תביעה על פי חוק הפלת"ד- כגון נהגים חסרי ביטוח (סעיף 7(5) לחוק הפלת"ד) או נפגעים בתאונת דרכים שזכותם לתבוע מכוח חוק הפלת"ד נשללה לפי שאר החלופות  בסעיף 7. הפרשנות המוצעת על ידי בא כוח הנתבעת שלפיה הוראת סעיף 8 לחוק הפלת"ד נועדה גם לשלול תביעתם של "משוללי הזכאות" (לפי סעיף 7 לחוק הפלת"ד ) על פי פקודת הנזיקין, אינה עולה בקנה אחד עם לשון חוק הפלת"ד ופסיקת בית המשפט העליון.

בפסיקת בית המשפט העליון כבר הובעה הדעה הרואה באותם משוללי זכאות על פי סעיף 7 לחוק הפלת"ד  כמשוללי "עילת תביעה" על פי החוק ולפי סעיף 8(ג) לא נפגעת זכותם לתבוע פיצוי מכוח פקודת הנזיקין. כך בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 5773/95 נבולסי ואח' נ' אבומנה ואח',פ"ד נג(5) 542, בתארו את התשתית הנורמטיבית להכרעה בשאלת תחולת סעיף 7(2) לחוק הפלת"ד  על המקרה שנדון בפניו.

השקפה זו הובעה קודם לכן בפסק דינו של בית המשפט העליון בד"נ 30/83 כהנקא נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ,  פד"י ל"ח (4) 543;

ביטוי נוסף להשקפה האמורה ניתן למצוא בדברי ההסבר להצעת חוק הפלת"ד  משנת 1973 (ה"ח 1097,תשל"ג, בעמ' 408); שם נאמר גבי סעיף 6 להצעת החוק (סעיף ייחוד העילה במקורו): "... נפגעים שאין להם עילת תביעה על פי חוק זה, כגון אלה המפורטים בסעיף 5 (סעיף 7 לחוק הפלת"ד  היום, לפני תיקון מס' 7 משנת תשמ"ט- 1989 אשר בו הוספה הוראת ס"ק 5-  סעיף 7(5)- הערה שלי- ב.ג.) , יהיו רשאים לתבוע פיצוי על נזקיהם על פי פקודת הנזיקין ויידרשו להוכיח אשם...".

ב"כ הנתבעת מפנה בסיכומיו לדבריו של כב' השופט ריבלין בע"א 13939/06 אלטאוויל נ' נחמיאס ואח' וערעור שכנגד(טרם פורסם, ניתן ביום 10.03.08) ומבקש לראות בהם כ"רמיזות" להכרעה אפשרית עתידית השוללת זכותם של משוללי הזכאות לפי סעיף 7 לחוק הפלת"ד  להגיש תביעה לפי פקודת הנזיקין. ואולם, מהקשר הדברים עולה כי אמרתו זו של השופט ריבלין התייחסה לטענה בדבר הגבלת הפיצוי שיש לפסוק למי שנשללה זכותו לתבוע על פי חוק הפלת"ד , והגיש את תביעתו במסגרת דיני הנזיקין הרגילים, לסייגים בדבר גובה הפיצוי בחוק הפלת"ד  ולא התייחסה לזכות התביעה העקרונית לפי פקודת הנזיקין.